יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

הולכים אל הלא נודע...


בין יתר השעורים החשובים שאני עובר בשנתיים האחרונות בבית הספר של החיים, הפנמתי שיעור אחד חשוב במיוחד... הוא קשור לאמרה שכולם מכירים "אדם מתכנן תוכניות ואלוהים/הגורל צוחק". אני הייתי אדם מאוד מתוכנן. ידעתי היטב איך יראו חיי: מי בת הזוג האידיאלית בשבילי (כן, מצאתי אותה), כמה ילדים אני רוצה (כן היא ילדה לי אותם), באיזה בית ארצה לגור (כן אנחנו גרים בבית כזה), איך יראה מסלול הקריירה שלי (כן, צעדתי בו בבטחה) ובעצם הבנתם את הרעיון....
עד שבא אותו אלוהים או מר גורל וצחק לי ולאהובתי בפנים.
אפשר לקחת את התוכניות ולנגב איתם.... פתאום אין שליטה על הגורל... אפשר לנסות, אפשר להילחם, אפשר לעשות הכל... אבל לא אנחנו קובעים פה את גורלנו אלא הרפואה הזמינה, גודלו של הגידול, המיקום שלו, השלב שלו, התגובה שלו לכימותרפיה ולהקרנות.
חייה או מותה של אהובתי, נתונים ביד עלומה, שאי אפשר לדבר איתה בהיגיון, להסביר לה שזו אמא לילדים, אמא נהדרת, מישהי שעושה טוב בעולם הזה... אז למה לקחת אותה? אותה יד לא שומעת קול תחינה, לא שומעת תקווה להחלמה, היא לא שומעת דעתנו על הוגן ולא הוגן, היא לא מוכנה לקבל שוחד, היא לא מוכנה לעשות עסקאות, היא לא מוכנה להתגמש.... היא לא שומעת כלום. היא קובעת. תחיה! או תמות! 
אז אחרי שאותה יד קבעה שהיא תמות.... איך מתכננים הלאה. האם יש טעם לתכנן או פשוט הגיע הזמן להתחיל לחיות את החיים כי גם ככה "החיים קצרים". האם לא עשיתי את זה עד עכשיו? האם כל השנים הללו שבנינו את המשפחה לא היה לחיות? 
אין לי תשובות לכלום. אני הולך אל הלא נודע... ומה יותר מתאים בשלב הזה פשוט להקשיב לשיר הנהדר של דני סנדרסון...‏‏‏‏



ולמי שבא לזמזם:
הולכים אל הלא נודע 
אל הלא נודע 
אל הלא נודע 
הולכים אל הלך תדע 
אם זה טוב או רע 
שם בלא נודע 

בלי לדעת את גורלנו 
או מה יהיה 
כל אחד מנחש קדימה 
עד היכן שהוא רואה 

הולכים אל הלא נודע... 

תנסו לדמיין אותנו 
עוד שנים רבות 
לא פחות מסובך לקבוע 
מה יהיה עוד שתי דקות 

לא נודע, לא נודע... 

בלי לדעת את גורלנו 
או מה יהיה 
כל אחד מנחש קדימה 
עד היכן שהוא רואה 

אין לדעת מה יהיה 
אין לדעת מה נראה 
כל אחד מרחק מודד 
היכן שהוא שהוא עומד 

הולכים אל הלא נודע...

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה