יום שישי, 31 במאי 2013

איך זה שכוכב קטן מעז.... למען השם....

הי...
בלי הקדמות מיותרות היישר לליבת העניין...אבל...מילה קשה....משום מה כמעט תמיד קשורה למוות....
אז אני שם.... אמנם השבעה עברה, ועבר גם החודש, אבל התבניות ונקודות הציון שבדרך, הן לא העניין... העניין הוא מה קורה בלב ובנשמה אתמול, היום ומחר.... אז אני לא אוהב את המילה "אבל". הסיבה העיקרית היא כי היא שמה אותי במקום מאוד לא אישי... ומה שהיה לי עם אשתי היה הכי אישי בעולם.... אז מה אני כן.... כרגע תבשיל שמורכב משני חלקים:
1. החצי האלמני האבל
15 ק"ג עצב
10 ק"ג געגועים
10 ק"ג חשש
5 ק"ג כעס (אתייחס אליו בהמשך)

2. החצי המתפקד מקיים צוואתה לשמוח ו"להמשיך לחיות"
20 ק"ג אבא אחראי ודואג לילדים
5 ק"ג אמרנו אחראי? אז גם דואג לפרנסה....
5 ק"ג מלא בתשוקה וגעגוע למגע נשי קרוב
5. ק"ג שמח
5 ק"ג דרוך לבאות......

סה"כ 80 ק"ג ....
מציע לכם לעשות תרגיל ולסמן מה מהרכיבים שלי נמצא אצלכם ביום יום... אני מניח שלכל היותר חצי וכנראה החצי המתפקד.....

אז איך בכל זאת אני מתאר את האבל שלי? מחשבות....פעם הייתי עסוק במחשבות על עבודה, פרנסה, דאגות. היום לאחר שקרה הדבר הנורא מכל לאשה שלי, כל הדאגות היומיומיות נראות טפלות, קטנות, לא משמעותיות.... כל הפריזמה משתנה... אמירה מאוד קילשאתית, אבל מצאתי שקילשאות, כשנאמרות בתוך סיטואציה אמיתית הן די נכונות.....
אתן דוגמה: "הכל מתגמד....".... אז באמת כל הבעיות וה"צרות" היומיומיות פתאום נראות לא כל כך נוראיות...
אז המון מחשבות עליה... ועצב על מה שקרה לה.... אני מוצא עצמי מרים ראשי לשמיים (כשאני בחוץ) ומדבר אליה במחשבות....תוהה אם היא שומעת....

לא הולך  לשמחות. האמת קשה לי לשמוח עכשיו.... אני מוצא רגעים מועטים שבהם אני ממש שמח.... ההרגשה שלי היא שאם אני לא שמח שמחה אמיתית, כמו ברוב האירועים שבעבר השתתפתי בהם, נוכחותי מיותרת.....

אז זו הטיפה בים האבלות שבחרתי לשתף כרגע....

לילה טוב....

האלמן הטרי....